אני מתגעגעת לילדה הג'ינג'ית הקטנה, עם הקילוגרמים העודפים, הבגדים והרודים, והפה הגדול.
הילדה שמתי שראתה חוסר צדק לא שתקה.
לא שתקה גם כשזה סיבך אותה בצרות, הביא לה שונאים, וגרם לה להילחם מלחמות של אחרים.
הילדה שהלכה יד ביד עם האמת, ולא ידעה לשקר.
הילדה הזאת גדלה.
"תהי חכמה אל תהי צודקת"
אמרו לה שוב ושוב.
אז היא הפכה להיות חברה טובה של החכמה, והתחילה לדבר פחות על צדק.
היא למדה שיעור או שניים בחיוכים מזויפים.
החיוכים האלה הכירו לה את הצביעות.
הילדה הזאת אהובה יותר, יש לה פחות שונאים, והיא כבר לא מסתבכת בצרות.
היא שותקת יותר.
היא אהבה ללכת אחרי העקרונות שלה גם כשזה עשה לה בעיות.
עכשיו היא מותרת עליהם לטובת האנשים שהיא אוהבת.
היא לא שונאת את האדם שהפכה להיות.
היא יודעת שעם הזמן היא תלמד לשלב בין החכמה לצדק.
אבל לפעמים כשהיא מחייכת את אחד מחיוכה המזויפים ואומרת "בסדר"
היא מתגעגעת לילדה הג'ינג'ית הקטנה שאמרה "לא".
;){kind=link}