נוסעת במהירות על הכביש המהיר.
צוחקת והירח מחייך.
צוחקת וה' צוחק, שולח ברקים ורעמים.
מצחיק כמה שזה לא מצחיק.
מגיעה הביתה והגשם יורד אני צריכה לבכות איתו.
אבל אני לא.
למה לבכות כשאפשר לצחוק.
אין לי על מה להיות עצובה קיבלתי יותר ממה שציפיתי לקבל.
"מה את אומרת אולי פעם הבאה שתבואי תביאי חברה"?
יפה לו. ידע את מי לשאול.
חושבת על זה ותוהה אם כל הגברים כאלה.
אולי לחפש מערכת יחסים הבנויה על אמון, כבוד, שוויון, ונתינה הדדית
זה כמו לחפש את סנטה קלאוס.
"אולי תישארי לישון"?
"לא תודה"
אם הוא לא יחבק אותי הלילה עדיף לי לנסוע הביתה ולחבק את עצמי.
צוחקת, אני פסיכית.
;){kind=link}