בין מאות בנות בלשכת הגיוס, בתורים בבקום, לבשתי מדים והגדרתי את עצמי מחדש.
חיילת.
עולים לאוטובוס ונוסעים לבט"ר ניצנים.
דיבור בלתי פוסק של המ"כ ודממה מוחלטת שלנו.
מגיעים.
לרוץ לפה, לרוץ לשם, לעמוד פה, לזוז מכאן, לפתוח שעונים, לנקות, להקשיב, לחתום פה, ולצעוק חזק.
כל שנייה חשובה ואין זמן.
"לפתוח שעונים"
"כן המפקדת"!
"יש לכם שישים דקות שעת ת"ש מי שרוצה מוזמנת להדליק נרות. שישים דקות זוז"!
"כן המפקדת שישים דקות".
משוחררות לשעת ת"ש.
במרכז רחבת המסדרים מוצבת חנוכייה אך אווירת הבלבול גוברת על אווירת החג בגדוד.
כל חיילת בעניינים שלה.
אני אוהבת את חנוכה ורציתי להדליק נרות. אבל סדר העדיפויות שלי גרם לי לעשות החלטה אחרת.
התחלתי לסדר את האוהל לקראת הלילה.
ואז נשמעת צעקה של אחת החיילות.
"מחלקה אחת לרחבת המסדרים".
ניגשות לרחבה ומסתדרות בח'.
"לא יתכן שמכל המחלקה תעמוד פה חיילת אחת להדליק נרות". צעקה המ"מ.
"אם חיילת אחת מגיעה לכאן בשעת ת"ש להדליק נרות סימן שזה חשוב לה וכולכן צריכות להיות כאן ולתמוך בה".
המ"כ מדליק את הנר ופותחים בהדלקת הנרות.
אני נושאת את עייני לשמיים וקדושת החג מופיעה בפני במלוא הדרה.
החנוכייה דולקת ומחממת את ליבי.
כך עמדנו 180 חיילות והדלקנו נר ראשון של התחלה חדשה על הניסים, ועל הנפלאות, ועל צה"ל.
;){kind=link}