אמרתי לעצמי כשחזרתי על עיקבותי לנקודת ההתחלה במסע המייאש לאהבה.
מצולקת ופצועה חוזרת לאותה נקודה ומפעם לפעם כוחותיי נחלשים.
בין הכוס לשחטה,
בין חברים לריקודים,
בין הבחורים שהלכו ובאו,
אני מחפשת אותו שוב ולא מוצאת.
ההיגיון חוזר אלי ב-6 וחצי בבוקר במיטה אבל הגעגוע מנצח.
אני עייפה מכדי להילחם בו.
"מתגעגעת אליך".
שלחתי בלי להתחרט.
"גם אני אליך סקסית ".
ממשיכים להתכתב.
שנינו מסטולים ושנינו לבד.
הוא רוצה שאבוא.
"אם תרצה אותי גם מחר כשתקום אני אבוא"
"בתנאי שאת על גלולות"
"ומה אם לא?"
"פשוט מעדיף שכן".
נזכרת שוב למה הוצאתי אותו מחיי.
זה שאף פעם לא אהב אותי וגם לעולם לא יאהב.
הוא לא שלח הודעה כשקם וגם לא ציפיתי.
שוב מחקתי את המספר שלו וחזרתי להתחלה.
"אי אפשר לשבור את מה שכבר שבור",
אבל כן אפשר לנפץ את השברים לרסיסים.
הוא ניפץ ברגליו את מה שנשאר מהלב שלי.
לא בכוונה.
אני נתתי לו.
ועכשיו יהיה קשה יותר לתקן את הנזק שנוצר..
;){kind=link}