פיתחתי אליך רגשות באופן בלתי נמנע.
הרגשתי כי רציתי להרגיש.
אבל להיות איתך היה רק בגדר פנטזיה.
ידעתי מהתחלה שלא נהיה במערכת יחסים.
במקום מסוים הבנתי לאן זה הולך וכנראה שמהתחלה ידעתי שלא אכבוש אותך.
אתה השיעור המר שלי באהבה.
אתה הטבילת אש הראשונה.
אתה האגרוף הראשון בקרב זה שמכניס לשוק אבל גורם לך להתעשת ולהילחם.
אין לי חרטה על כלום.
אבל באיזה מקום קיוותי שתתאהב בי.
וגם כשראש אומר לא, הלב מחזיק בתקווה שאולי כן.
והתקווה הזאת היא מה שהורג אותנו מבפנים.
זה מה שמקשה עלי לשחרר בקלות.
התקווה הזאת שאולי טעיתי ותתאהב בי.
וזה מלווה אותי עם כל בחור שהכרתי מאז שנפגשנו לראשונה.
הטעות החוזרת והבלתי נמנעת.
לקוות.
;){kind=link}